חזרנו לפני קצת יותר משנה. בינתיים זיהיתי חמישה שלבים שעברתי במהלך השנה האחרונה. הנה הם בסדר כרונולוגי:
1. אופוריה
החודשים הראשונים הרגישו כמו ירח דבש. איזה אנשים חמים ואמיתיים. איזה אוכל. והמשפחה, כמה הייתם חסרים. והחברים. והתקשורת בטלוויזיה וברדיו ישירה כזאת, חוקרת. ואיזה כבישים, וואו, איך התפתחו פה הכבישים. כל הכבוד, משקיעים בתשתיות, זה חכם. והאמת דמיינתי שיהיה יותר חם. לא יודע, נעים כזה. טרופי.
2. הלם
כשהאופוריה מתנפצת. שלב ה-"לא יכול להיות".
סתם לדוגמא, הלכלוך בכינרת. מהחניה לחוף (כורסי) עוברים דרך עשרות שקיות אשפה קרועות, פסולת בניין, מכונת כביסה. מכונת כביסה זרוקה בחוף! אין מצב שאנשים לא מבינים שהם יורים לעצמם ברגל.
ולא יכול להיות שאני מחכה ארבעים דקות בטלפון לשירות של הכבלים וכשמישהו סופסוף עונה, השיחה מתנתקת. ושזה קורה לי שלוש פעמים רצוף. ושבסוף לקח לי חודש להתנתק מהם. חודש!
לא הגיוני.
לא יכול להיות.
אין מצב שככה זה.
ככה זה.
3. דכאון
מתחיל להבין מה קורה פה...רוצה אמריקה!
הולך בשופרסל, רצפה מלוכלכת, ירקות חצי רקובים, עגלה שמתעקשת ליסוע רק ימינה, מוצרים במבצע שאזלו מהמדף, ולקוחות שלא ראו שהייתי בתור לפניהם כי לא לבשתי את האפודה הצהובה הזוהרת שכתוב עליה "עמדתי בתור לפניכם" ודיגלון "אני קודם!".
לחלוחית בעיניים. פלאשבקים מהסופר באמריקה - הירקות במסדר מפקד, משוכות בשעווה בוהקת, ריח האירוסים באוויר מהספריי שמשפריץ ריח כל דקה עגולה, והקופאית ששואלת אם חוויית הקנייה הייתה לרוחי, אם מצאתי כל מה שחיפשתי, ואם אדוני רוצה חיבוק.
4. כעס
רבאק, צא מהדיכאון. הכח בידיך! תשנה אתה את המציאות!
אני בחניה של הסופר. גבר בן חמישים יושב באוטו, אוכל טורטית וזורק את העטיפה מהחלון. הדם עולה לי לראש. הלכתי אליו בעצבים, נתתי לו את העטיפה ואמרתי לו שכנראה נפל לו. הרגיש טוב. שיניתי. גם לא דקר אותי.
רף העצבים שלי עולה ומשתווה לרף הממוצע בארץ. לא עוד "סליחה" מנומס. מספיק עם החיוך וה"בבקשה" הפרימיטיבים האלה. לתת לו לעבור נתיב? למה, אני לא צריך להגיע גם לעבודה? חזרתי להיות הגבר שהייתי לפני שעזבתי לאמריקה. יוצא צבא, לא פראייר, לא עשו אותי באצבע, זוזו לי מהדרך כי אני אקרע אתכם!
5. קבלה/השלמה
העצבים לא עוזרים. סתם לחץ דם גבוה. ועל מי אני עובד? גבר עאלק.
רק לצחוק. להשלים. לקבל. למצות.
רובינו נוטים להתמקד בשלילי. זו הנטייה שלנו כבני האדם.
וישראל (כמו החיים) היא מכלול מורכב של טוב, רע, כיף, זהות, שייכות ועוד מיני מעלות וחסרונות שמהווים חלקים בלתי נפרדים מהחיים פה. אז יאללה, מספיק להתבכיין - חזרתי מרצון ואני שמח על כך ועדיין מחוייב לשינוי. אני מוקף באנשים אוהבים ואהובים. כולם בריאים. הבירה קפואה. החיים יפים.
אז גמר חתימה טובה ושתהיה אחלה שנה לכולנו! שנה מתוקה, גם אם לפעמים קצת מלוח או מר...כי ככה זה.
אז גמר חתימה טובה ושתהיה אחלה שנה לכולנו! שנה מתוקה, גם אם לפעמים קצת מלוח או מר...כי ככה זה.
