מכתב לאמריקה

אמריקה יקרה,

הרבה זמן לא התראינו. עשרה חודשים עברו מאז אותו יום בו נפרדו גלגלי המטוס ממסלול ההמראה בטיסה לכוון מזרח. וואו, מטורף שכבר עברה כמעט שנה, כאילו זה היה רק אתמול. 

אז בהתחלה ישראל הייתה מדהימה אלינו. האנשים בה אמיתיים ואומרים את מה שעל ליבם בלי גינוני נימוסין צבועים, מזג אוויר תמיד שמשי, הכל בעברית, צוחקים כמו שהרבה זמן לא צחקנו. והאוכל, אוי האוכל (וכמה פסק זמן וטעמי שרוצים). בקיצור, רק חיזק את התחושה שההחלטה הייתה סופר נכונה.

אבל אמריקה יקרה, בשבועות האחרונים התחושה הזאת מתחילה להסדק. האנשים אומרים שעל ליבם טיפה יותר מידי, מזג האוויר חם טיפה יותר מידי, האוכל טיפה שמן מידי ועושה צרבת, אה, וגם יש פה מבצעים צבאיים, חוסר צדק, חוסר במשאבים ובחירות כל שנתיים. בקיצור, אולי טעינו?

לא נראה לי שטעינו. הלכנו אחרי הלב ולרוב ללכת אחרי הלב זו הבחירה הקשה יותר.

מה שבטוח, את חסרה לי לאחרונה. בכל זאת היינו הרבה שנים ביחד.
אי אפשר להתחמק מהשוואות ביניכן ביומיום. אבל מספיקה ארוחת ערב אחת עם המשפחה, על האש עם חברים, "הרעות" ביום הזכרון וטיול אחד של הילדים בתנועת הנוער להבין שלא טעינו.

מתגעגע,

חגי