יום שבת, 19 בספטמבר 2015

חמישה שלבים לחזרה (בינתיים)


חזרנו לפני קצת יותר משנה. בינתיים זיהיתי חמישה שלבים שעברתי במהלך השנה האחרונה. הנה הם בסדר כרונולוגי:

1. אופוריה

החודשים הראשונים הרגישו כמו ירח דבש. איזה אנשים חמים ואמיתיים. איזה אוכל. והמשפחה, כמה הייתם חסרים. והחברים. והתקשורת בטלוויזיה וברדיו ישירה כזאת, חוקרת. ואיזה כבישים, וואו, איך התפתחו פה הכבישים. כל הכבוד, משקיעים בתשתיות, זה חכם. והאמת דמיינתי שיהיה יותר חם. לא יודע, נעים כזה. טרופי.

2. הלם

כשהאופוריה מתנפצת. שלב ה-"לא יכול להיות".
סתם לדוגמא, הלכלוך בכינרת. מהחניה לחוף (כורסי) עוברים דרך עשרות שקיות אשפה קרועות, פסולת בניין, מכונת כביסה. מכונת כביסה זרוקה בחוף! אין מצב שאנשים לא מבינים שהם יורים לעצמם ברגל.
ולא יכול להיות שאני מחכה ארבעים דקות בטלפון לשירות של הכבלים וכשמישהו סופסוף עונה, השיחה מתנתקת. ושזה קורה לי שלוש פעמים רצוף. ושבסוף לקח לי חודש להתנתק מהם. חודש! 
לא הגיוני. 
לא יכול להיות.
אין מצב שככה זה.
ככה זה.

3. דכאון

מתחיל להבין מה קורה פה...רוצה אמריקה!
הולך בשופרסל, רצפה מלוכלכת, ירקות חצי רקובים, עגלה שמתעקשת ליסוע רק ימינה, מוצרים במבצע שאזלו מהמדף, ולקוחות שלא ראו שהייתי בתור לפניהם כי לא לבשתי את האפודה הצהובה הזוהרת שכתוב עליה "עמדתי בתור לפניכם" ודיגלון "אני קודם!".
לחלוחית בעיניים. פלאשבקים מהסופר באמריקה - הירקות במסדר מפקד, משוכות בשעווה בוהקת, ריח האירוסים באוויר מהספריי שמשפריץ ריח כל דקה עגולה, והקופאית ששואלת אם חוויית הקנייה הייתה לרוחי, אם מצאתי כל מה שחיפשתי, ואם אדוני רוצה חיבוק. 

4. כעס

רבאק, צא מהדיכאון. הכח בידיך! תשנה אתה את המציאות!
אני בחניה של הסופר. גבר בן חמישים יושב באוטו, אוכל טורטית וזורק את העטיפה מהחלון. הדם עולה לי לראש. הלכתי אליו בעצבים, נתתי לו את העטיפה ואמרתי לו שכנראה נפל לו. הרגיש טוב. שיניתי. גם לא דקר אותי.
רף העצבים שלי עולה ומשתווה לרף הממוצע בארץ. לא עוד "סליחה" מנומס. מספיק עם החיוך וה"בבקשה" הפרימיטיבים האלה. לתת לו לעבור נתיב? למה, אני לא צריך להגיע גם לעבודה? חזרתי להיות הגבר שהייתי לפני שעזבתי לאמריקה. יוצא צבא, לא פראייר, לא עשו אותי באצבע, זוזו לי מהדרך כי אני אקרע אתכם!

5. קבלה/השלמה

העצבים לא עוזרים. סתם לחץ דם גבוה. ועל מי אני עובד? גבר עאלק.  
רק לצחוק. להשלים. לקבל. למצות.
רובינו נוטים להתמקד בשלילי. זו הנטייה שלנו כבני האדם.
וישראל (כמו החיים) היא מכלול מורכב של טוב, רע, כיף, זהות, שייכות ועוד מיני מעלות וחסרונות שמהווים חלקים בלתי נפרדים מהחיים פה. אז יאללה, מספיק להתבכיין - חזרתי מרצון ואני שמח על כך ועדיין מחוייב לשינוי. אני מוקף באנשים אוהבים ואהובים. כולם בריאים. הבירה קפואה. החיים יפים.

אז גמר חתימה טובה ושתהיה אחלה שנה לכולנו! שנה מתוקה, גם אם לפעמים קצת מלוח או מר...כי ככה זה.



יום שני, 4 במאי 2015

מכתב לאמריקה

אמריקה יקרה,

הרבה זמן לא התראינו. עשרה חודשים עברו מאז אותו יום בו נפרדו גלגלי המטוס ממסלול ההמראה בטיסה לכוון מזרח. וואו, מטורף שכבר עברה כמעט שנה, כאילו זה היה רק אתמול. 

אז בהתחלה ישראל הייתה מדהימה אלינו. האנשים בה אמיתיים ואומרים את מה שעל ליבם בלי גינוני נימוסין צבועים, מזג אוויר תמיד שמשי, הכל בעברית, צוחקים כמו שהרבה זמן לא צחקנו. והאוכל, אוי האוכל (וכמה פסק זמן וטעמי שרוצים). בקיצור, רק חיזק את התחושה שההחלטה הייתה סופר נכונה.

אבל אמריקה יקרה, בשבועות האחרונים התחושה הזאת מתחילה להסדק. האנשים אומרים שעל ליבם טיפה יותר מידי, מזג האוויר חם טיפה יותר מידי, האוכל טיפה שמן מידי ועושה צרבת, אה, וגם יש פה מבצעים צבאיים, חוסר צדק, חוסר במשאבים ובחירות כל שנתיים. בקיצור, אולי טעינו?

לא נראה לי שטעינו. הלכנו אחרי הלב ולרוב ללכת אחרי הלב זו הבחירה הקשה יותר.
מה שבטוח, את חסרה לי לאחרונה. בכל זאת היינו הרבה שנים ביחד.
אי אפשר להתחמק מהשוואות ביניכן ביומיום. אבל מספיקה ארוחת ערב אחת עם המשפחה, על האש עם חברים, "הרעות" ביום הזכרון וטיול אחד של הילדים בתנועת הנוער להבין שלא טעינו.

מתגעגע,
חגי



יום שני, 9 בפברואר 2015

לזה אף אחד לא הכין אותנו


אני כותב את הפוסט הזה מוקף בטישו, לידי כוס תה שכבר הספיק להתקרר וכאב ראש שנזכר שהוא צריך להכאיב עם כל שיעול. השפעת תפסה אותי בביצים.
אף אחד לא הכין אותנו לוירוסים הארצישראלים המצויים. הרי התכוננו וחשבנו על הכל. משקיות ziploc, דרך בדיקה מדוקדקת של מקום המגורים, מוסדות החינוך, תכנית אב כלכלית, המינונים של הביקורים המשפחתיים, אפילו ההתאקלמות ההדרגתית לסחוג המקומי. אבל וירוסים? החורף הראשון שלנו בארץ רצוף בארועים ויראליים של כל המשפחה, אחד אחרי השני, בלי הפוגה של יותר משבוע. אז מה לעזאזל הסיפור? 
יש לי שלוש תאוריות.

חורף קר במיוחד

החורף הכי קר וגשום שהיה לי בארה"ב קורה כאן בארץ. אני שומע מכולם שזה באמת חורף מיוחד. מלא גשם (לא אמור להיות לנו מחסור במשקעים? חמסה, חמסה שימשיך ככה) וקור. קופא לי פה התחת. כשהיינו שם, לא הפסקנו לקטר על כמה חם בארץ שלנו. הקור הזה תפס אותי בהפתעה. 
מילא קר. בארה"ב ערוכים לקור עם חימום מובנה בכל מקום שמייבש את הנשמה. פה לא. פה אנחנו עוברים בבית בין מוקד חום אחד לשני בריצה. המזגן בסלון מחמם את איזור הספה. שם נעים, אפילו חם מידי. אבל ברגע שיוצאים מהפרימטר של הסלון לכיוון חדר השינה, סיביר. בסלון עם תחתונים, בדרך למיטה לובשים מעיל.

נעים מאד, וירוס

התאוריה השנייה שלי לריבוי המחלות שלנו החורף הוא שהגוף שלנו לא רגיל פה לוירוסים. שכמו שצריך להתרגל לנהג אוטובוס שצורח עליך להכנס פנימה, כך גם צריך להתרגל למשפחת הוירוסים הארצישראלים. האמת, הגיוני. אבל נראה לי שזה יותר מזה. באמריקה, כמו באמריקה, הנימוס ודרך הארץ מושרשים בכל. שם, הוירוסים מודיעים מראש, נותנים זמן להתארגן, לא באמת רוצים לפגוע ועוזבים בנימוס אחרי יום. פה? בום! למיטה לשלושה ימים רצוף מוירוס חסר מנוחה.

תביא חיבוק

התאוריה האחרונה שלי היא תאוריית המגע. אני זוכר שהייתי בהלם כשהגעתי לארה"ב. איזה אנטיפטיים האמריקאים האלה. מילא לא מחבקים ומנשקים, אבל אפילו לא לוחצים את היד! מה זה? שם התוודעתי לראשונה למושג fist bump - מפגש בלתי מחייב בין אגרופים קפוצים שתמיד הייתי מתרגם ל-"בטוח שהרגע חיטתת באף, אתה מגעיל אותי, לא נוגע בך". אולי זה אנטי-חברתי, אבל זה בריא!
פה? לחיצות ידיים, נישוקים, חיבוקים, ליטופים בשיער וליקוקים באזניים.




אני רוצה לסיים במסר לוירוסים: לא תשברו אותנו! החומוס, השווארמה, הבקלאוות, המשפחה והחברים שווים כל טישו!

אני מאחר לרופא.