כמו ראש השנה, גם יום כיפור הרגיש מאד שונה השנה בארץ אחרי שבע שנים בארה"ב.
אני לא צם. איש איש באמונתו יחיה. אבל היום הזה כן מיוחד ומשמעותי לי. הכבוד לאלה שצמים, ההסתכלות פנימה, הסליחות, הזכרונות מבית, המשפחה נטו, השקט בבוקר ללא תנועת רכבים לפני המולת הילדים באופניים. בקיצור, אי אפשר שלא לחוות את יום כיפור בארץ.
איפשהו, המחוייבות ליום הזה הייתה חסרה לי בארה"ב. שם עוצמת היום הזה לא באה לידי ביטוי. שם תמיד הייתה לי, עמוק בלב, הרגשה שאני לא עושה עימו צדק.
יום כיפור, מעבר למשמעותו הרוחנית, מהווה גם תזכורת למלחמה ההיא מ-73'. במוצאי יום כיפור שודר הסרט התיעודי "מלחמה אחת יותר מידי" בערוץ 10. מרתק ומרגש. הוא מספר את סיפורה של סיירת חרוב ביומה האחרון של המלחמה בקרב על העיר סואץ. מחצית מחיילי הפלוגה נהרגו, עשרות נפצעו. המראות והקולות לא נותנים ללוחמים מנוח עד עצם היום הזה ובכל זאת הסרט מתאר סגירת מעגל במפגש מרגש בין החיילים ובין עצמם ויחד עם עם משפחות החללים, ארבעה עשורים אחרי המלחמה. אי אפשר שלא לחוש בעצב, בהכרת תודה וביראת כבוד.
אבא שלי, שיבדל לחיים ארוכים, נפצע קשה במלחמה ונכווה בגופו כשהטנק שלו הופגז בצידו השני של הגבול הסורי. את הפוסט הזה אני מקדיש לו באותה יראת כבוד ובאהבה.
עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה