אני לא יכול לזוז. שתי ארוחות חג עוקבות ואכלתי הרבה מעבר למה שמותר לנמוכים כמוני לאכול.
בשבע השנים האחרונות חגגנו את ראש השנה עם חברים בארה"ב, השנה חגגנו עם המשפחה בארץ. לא סתם בארץ, בבית שלנו.
ימי החג הם ימים מיוחדים. יש קסם באוויר. בארה"ב ימי החג מאחדים. מהווים תזכורת לחשיבות ערך החברות. ערב החג הוא מפגש מחמם בין חברים עם סיפור דומה וערגה לשמירה על הזהות והמסורת, בסביבה שבימי חג תחושת הניכור בה בולטת במיוחד. הזכרונות שלי עוד טריים. אני זוכר אותנו פוסעים בבגדים חגיגיים לעבר ביתם של חברים לארוחת החג עם הדגים והחלה העגולה, כשמחלונות השכנים יוצא ריח קארי הודי מההכנות לארוחות הערב שלהם כבכל יום חול. כשהרוב מסביב לא חוגג את ראש השנה, היום הזה מקבל יתר חשיבות. וכשהמשפחה רחוקה, החברים תופסים את מקומם.
גם בערב החג השנה היה קסם באוויר. קסם שונה. קסם שנובע מאיחולי ה"חג שמח" ו"שנה טובה" מכל אחד שפוגשים בשבועיים שקודמים לערב החג. הקסם שנובע מכך שמכל חלונות הבתים יוצא ריח משכר של תבשילי חג. השקת כוסות היין עם אבא ואמא. פניהם רוויי הנחת של סבא וסבתא למראה נכדם הרוקד לצלילי "בשנה הבאה". האוכל המוכר והאהוב מבית. הצחוקים עם אחי שזר לא יבין.
בימים כאלה התחושה שחזרנו הבייתה חזקה מתמיד. תחושה שמלווה בגעגועים מתחזקים לחברים משם. למי שבשבע השנים האחרונות הפכו למשפחה.
עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים.
