סוף המבוא

נחתנו לפני חודש וחצי. בינתיים, הספקנו לטייל, להיות הרבה עם המשפחה והחברים, העלינו שני קילו חומוס ואחד קילו רוגלעך והמכולה סופסוף הגיעה!!

חודשיים על המזוודות בלי מיטלטלינו היה קשה משצפינו. בראש ובראשונה כי חסרים הדברים שלנו, המוכרים, שעוזרים לכפר על תחושת הניכור. מעבר לכך, יש מספר פריטים שחסרונם בולט במיוחד אחרי הנחיתה בארץ:

- עוד בגדים כי מזוודה לא מכילה מספיק בגדי החלפה כשמזיעים. זכרנו שמזיעים, שכחנו כמה. מסתבר שנקבוביות הזיעה שלי היו רדומות באמריקה והתעוררו פה בבהלה. דוגמה פשוטה - גבות. אני מזיע מהגבות! באמריקה לא מזיעים מהגבות כי זה לא הגיוני להזיע מהגבות. פה כן.

- כוסות. כי עם הכוסות החד פעמיות פה חצי מהמים נשפך לרצפה. למה? כי מייצרים אותן מנייר עטיפה. מתאימות רק לסופר דרינק בטעם תות, במילואים.  

- מחבט היתושים החשמלי שלנו. הזבובים פה עוברים הכשרה מיוחדת. לא מרפים. במיוחד הזבוב הירוק המטאלי הארצישראלי ששכחתי על קיומו.

- מיטות. לישון על מזרונים זה חינני. אחרי שבוע מתפתח רצון בלתי מוסבר לעלות בגובה. אולי כי נמאס להרגיש ב-sleepover או במאהל בדואי. ואולי כי לא מתאים לחלוק את אותו הגובה עם תמרים מעופפים (ג'וקים).

אבל המכולה הגיעה. אפילו נכנסה ברחוב הצר שלנו. הגיעו בתשע בבוקר. בשתיים הבית כבר נראה כמו מחסן הפצה של אמזון. לך תמצא את המחבט החשמלי בין כל הארגזים. 

גם למדתי מושג חדש: "קשיי נגישות". מושג נפוץ בעולם ההובלה כשרוצים לחלוב עוד כמה שקלים מהלקוח באצטלה של "לא צפינו שיהיו מדרגות בכניסה לבית". אפקטיבי במיוחד עם לקוחות אשכנזים שהרגע הגיעו מאמריקה ורגילים ל-"I appreciate it". התעשתתי וביטלתי את הבקשה בנונשלנטיות בעודי מציע לכולם מים קרים בכוסות חד פעמיות. וולקאם טו יזראל.

לסיכום, עכשיו כבר הרבה יותר נוח ומרגיש קצת בית. היישוב כיפי במיוחד (על כך בפוסטים הבאים) והאמת שהתחושה היא שהמבוא הגיע לסיומו. המסע הגדול מאחורינו. שנת הלימודים בפתח וכולנו בציפייה. פרק א' מתחיל ע-כ-שיו!

עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים.