שקית זהב

אוקיי, החלטנו לחזור. אז מה מביאים איתנו לארץ? מה אין שם? מה יותר יקר שם? האינסטינקט הצרכני הישראלי שלי נכנס לפעולה - מביאים חצי אמריקה!

טלויזיה - ברור! לא רק אחת.
מקרר, מכונת כביסה, מייבש - שקוף.
כוסות - חייבים מלא כוסות. הרי כל סופ"ש ייתארחו אצלינו עשרות משפחות. והן נשברות, אז צריך ספיירים.
אופניים -  נורא יקר בארץ, צריך לדאוג לילדים, במיוחד לבן שלי הפעיל - משהו רציני כזה שיתאים לגיל 16, עם הרבה מהלכים. אז מה אם הוא רק בן שנה וחצי.
בקיצור, כל מוצר שניקרה בדרכי הפך להיות מוצר יבוא בפוטנציה. אין מכולה שיכולה להכיל את כל מה שאני רוצה להביא.

ואז ההגיון, הכיס, ובת זוגתי נכנסים לתמונה - כבר יש לנו מליון כוסות, מכונת כביסה ומייבש עולים כמו בארץ, אופניים נקנה לגיל 12 גג, וטלויזיות הפכו לטלויזיה. אחת. וגם היא אחרי דיונים מלווים בשקפים על אחוזי צפייה ממוצעת ופני הטכנולוגיה לאן.

אבל...יש מוצר אחד שעליו אין עוררין. מוצר אחד שעולה בכל שיחה עם מי שכבר חזר לארץ. מוצר שמופיע בכל בלוג ופורום של חוזרים.

שקיות Ziploc.

אף פעם לא ייחסתי חשיבות ייתרה לשקית הזאת מעבר לייעודה הפונקציונאלי - להכיל סנדביצ'ים, חטיפים ובמקרים קיצוניים בשר להקפאה. מסתבר שלא כך הדבר כשחוזרים לארץ. ממש לא. בארץ שקיות ה-Ziploc הופכות להיות מוצר קיומי בסיסי וסמל סטטוס כאחד. בוז לשקיות המצ'וקמקות שנסגרות בקושי, קשורות בקשר סבתא ידני, רחמנא ליצלן. לסנדביצ'ים שלנו מגיע הטוב ביותר!

אני בטוח שנסתדר גם בלי שקיות הזהב בארץ. אולי אפילו נחוס על כדור הארץ וננסה לצמצם ניילונים בכלל? הגענו לפשרה - הצטיידנו בקופסא אחת מכל גודל.שיהיה. הרי צפויים לנו אי אלו משברים בחזרה, לפחות נוריד מהרשימה את משבר ה-Ziploc.

עוד על חוויותינו בתהליך החזרה לארץ בפוסטים הבאים.